תוספות על בבא מציעא ס״א

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על בבא מציעא ס׳ ע״ב:י״ט תוספות על בבא מציעא ס״ב ע״א:ו׳ »

1 אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְנֶשֶׁךְ כֶּסֶף, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ״, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְרִבִּית כֶּסֶף.

2 אֵין לִי אֶלָּא בְּלֹוֶה, בְּמַלְוֶה מִנַּיִן?

3 נֶאֱמַר נֶשֶׁךְ בַּלֹּוֶה וְנֶאֱמַר נֶשֶׁךְ בַּמַּלְוֶה. מָה נֶשֶׁךְ הָאָמוּר בַּלֹּוֶה – לֹא חִלַּקְתָּ בּוֹ בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בְּאוֹכֶל בֵּין בְּנֶשֶׁךְ בֵּין בְּרִבִּית, אַף נֶשֶׁךְ הָאָמוּר בַּמַּלְוֶה – לֹא תַּחְלוֹק בּוֹ בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בְּאוֹכֶל בֵּין בְּנֶשֶׁךְ בֵּין בְּרִבִּית. מִנַּיִן לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נֶשֶׁךְ כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ״.

4 רָבִינָא אָמַר: לָא נֶשֶׁךְ בְּאוֹכֶל וְלָא רִבִּית בְּכֶסֶף צְרִיכִי קְרָא, דְּאִי כְּתִיב ״אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְאׇכְלְךָ בְּמַרְבִּית״ – כִּדְקָאָמְרַתְּ. הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אׇכְלֶךָ״, קְרִי בֵּיהּ הָכִי: ״אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית״, ״וּבְנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אׇכְלֶךָ״.

5 וְהָא תַּנָּא ״נֶאֱמַר״ ״נֶאֱמַר״ קָאָמַר!

6 הָכִי קָאָמַר: אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר קְרָא, הָיִיתִי אוֹמֵר גְּזֵירָה שָׁוָה. עַכְשָׁיו שֶׁנֶּאֱמַר קְרָא, גְּזֵירָה שָׁוָה לָא צְרִיךְ. אֶלָּא גְּזֵירָה שָׁוָה לְמָה לִי? לְ״נֶשֶׁךְ כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ״, דְּלָא כְּתִב בְּמַלְוֶה.

7 אָמַר רָבָא: לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא לָאו בְּרִבִּית, לָאו בְּגָזֵל, לָאו בְּאוֹנָאָה?

8 צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לָאו בְּרִבִּית – מִשּׁוּם דְּחִידּוּשׁ הוּא, דַּאֲפִילּוּ בְּלֹוֶה אָסְרָה רַחֲמָנָא.

9 וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לָאו בְּגָזֵל – מִשּׁוּם דִּבְעַל כֻּרְחֵיהּ, אֲבָל אוֹנָאָה – אֵימָא לָא.

10 וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לָאו בְּאוֹנָאָה, מִשּׁוּם דְּלָא יָדַע דְּמָחֵיל.

11 חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא. תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי. הֵי תֵּיתֵי? לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא לָאו בְּרִבִּית, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ. מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא מִדַּעַת, תֹּאמַר בְּרִבִּית דְּמִדַּעְתֵּיהּ.

12 לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא לָאו בְּאוֹנָאָה, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ. מָה לְהָנָךְ, שֶׁכֵּן אֵין דֶּרֶךְ מִקָּח וּמִמְכָּר בְּכָךְ.

13 אֶלָּא לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא לָאו בְּגָזֵל, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ. דְּמַאי פָּרְכַתְּ: מָה לְרִבִּית שֶׁכֵּן חִידּוּשׁ? אוֹנָאָה תּוֹכִיחַ!

14 מָה לְאוֹנָאָה שֶׁכֵּן לָא יָדַע וּמָחֵיל? רִבִּית תּוֹכִיחַ!

15 וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן גּוֹזְלוֹ. אַף אֲנִי אָבִיא גָּזֵל!

16 אָמְרִי: הָכִי נָמֵי. אֶלָּא, לָאו בְּגָזֵל לְמָה לִי? לְכוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר.

17 כּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר, בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ ״לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן״! לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין.

18 וְלוֹקְמַהּ בְּרִבִּית וְאוֹנָאָה, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין? דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָינוֹ,

19 וּבְעִנְיָינָא דְּשָׂכִיר כְּתִיב.

20 ״לֹא תִּגְנֹבוּ״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? לְכִדְתַנְיָא: לֹא תִּגְנֹב – עַל מְנָת לְמֵיקַט, לֹא תִּגְנֹב – עַל מְנָת לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל.

21 אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אָשֵׁי: לָאו דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּמִשְׁקָלוֹת, לְמָה לִי? אֲמַר לֵיהּ: לְטוֹמֵן מִשְׁקְלוֹתָיו בְּמֶלַח. הַיְינוּ גָּזֵל מְעַלְּיָא הוּא! לַעֲבוֹר עָלָיו מִשְּׁעַת עֲשִׂיָּיה.

22 תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה״. ״בַּמִּדָּה״ – זוֹ מְדִידַת קַרְקַע, שֶׁלֹּא יִמְדּוֹד לְאֶחָד בִּימוֹת הַחַמָּה וּלְאֶחָד בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. ״בַּמִּשְׁקָל״ – שֶׁלֹּא יַטְמִין מִשְׁקְלוֹתָיו בְּמֶלַח. ״וּבַמְּשׂוּרָה״ – שֶׁלֹּא יַרְתִּיחַ.

23 וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וְחוֹמֶר: וּמָה מְשׂוּרָה שֶׁהִיא אֶחָד מִשְּׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה בַּלּוֹג הִקְפִּידָה עָלָיו תּוֹרָה – קַל וְחוֹמֶר לְהִין, וַחֲצִי הִין, וּשְׁלִישִׁית הִין, וּרְבִיעִית הַהִין, וְלוֹג, וַחֲצִי לוֹג, וּרְבִיעִית הַלּוֹג.

24 אָמַר רָבָא: לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּרִבִּית, יְצִיאַת מִצְרַיִם גַּבֵּי צִיצִית, יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּמִשְׁקָלוֹת?

25 אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי הוּא שֶׁהִבְחַנְתִּי בְּמִצְרַיִם בֵּין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר לְטִפָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר, אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִיפָּרַע מִמִּי שֶׁתּוֹלֶה מְעוֹתָיו בְּגוֹי וּמַלְוָה אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, וּמִמִּי שֶׁטּוֹמֵן מִשְׁקְלוֹתָיו בְּמֶלַח, וּמִמִּי שֶׁתּוֹלֶה קָלָא אִילָן בְּבִגְדוֹ וְאוֹמֵר: ״תְּכֵלֶת הוּא״.

26 רָבִינָא אִיקְּלַע לְסוּרָא דִפְרָת. אֲמַר לֵיהּ רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא דִּפְרָת לְרָבִינָא: יְצִיאַת מִצְרַיִם דִּכְתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי שְׁרָצִים, לְמָה לִי? אֲמַר לֵיהּ: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי הוּא שֶׁהִבְחַנְתִּי בֵּין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר לְטִפָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר, אֲנִי עָתִיד לִיפָּרַע מִמִּי שֶׁמְּעָרֵב קִרְבֵי דָגִים טְמֵאִין בְּקִרְבֵי דָגִים טְהוֹרִין וּמוֹכְרָן לְיִשְׂרָאֵל.

27 אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא ״הַמַּעֲלֶה״ קָא קַשְׁיָא לִי, מַאי שְׁנָא הָכָא ״הַמַּעֲלֶה״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא?

28 אֲמַר לֵיהּ: לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִילְמָלֵא לֹא הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר זֶה, שֶׁאֵין מְטַמְּאִין בִּשְׁרָצִים – דַּיִּי.

29 אֲמַר לֵיהּ: וּמִי נְפִישׁ אַגְרַיְיהוּ טְפֵי מֵרִבִּית וּמִצִּיצִית וּמִמִּשְׁקָלוֹת? אֲמַר לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּלָא נְפִישׁ אַגְרַיְיהוּ טְפֵי, מְאִיסִי לְמֵכְלִינְהוּ.

30 וְאֵיזֶהוּ תַּרְבִּית, הַמַּרְבֶּה בְּפֵירוֹת. כֵּיצַד? לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּים בְּדִינַר זָהָב וְכוּ׳. אַטּוּ כֹּל הָנֵי דְּאָמְרִינַן עַד הַשְׁתָּא, לָאו רִבִּית הוּא?

31 אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: עַד כָּאן שֶׁל תּוֹרָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. וְכֵן אָמַר רָבָא: עַד כָּאן שֶׁל תּוֹרָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ שֶׁל דִּבְרֵיהֶם.

32 עַד כָּאן – ״יָכִין רָשָׁע וְיִלְבַּשׁ צַדִּיק״. עַד כָּאן, וְתוּ לָא? אֶלָּא, אֲפִילּוּ עַד כָּאן – ״יָכִין רָשָׁע וְיִלְבַּשׁ צַדִּיק״!

33 עַד כָּאן – רִבִּית קְצוּצָה. מִכָּאן וְאֵילָךְ – אֲבַק רִבִּית.

34 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רִבִּית קְצוּצָה יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין, אֲבַק רִבִּית אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ רִבִּית קְצוּצָה נָמֵי אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין.

35 אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן? דְּאָמַר קְרָא: ״בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה אֵת כׇּל הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה״ – לְמִיתָה נִיתַּן וְלֹא לְהִישָּׁבוֹן. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר, אָמַר קְרָא: ״אֶל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״ – לְמוֹרָא נִיתַּן וְלֹא לְהִשָּׁבוֹן.

36 רָבָא אָמַר: מִגּוּפֵיהּ דִּקְרָא שְׁמִיעַ לֵיהּ, ״מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה״. הוּקְשׁוּ מַלְוֵי רִבִּית לְשׁוֹפְכֵי דָּמִים: מָה שׁוֹפְכֵי דָּמִים לֹא נִיתְּנוּ לְהִשָּׁבוֹן – אַף מַלְוֵי רִבִּית לֹא נָתְנוּ לְהִשָּׁבוֹן.

37 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר? דְּאָמַר קְרָא:

פירוש תוספות על בבא מציעא ס״א

1 אם אינו ענין לנשך כסף שכבר נאמר לא תשיך - פי' אפילו אי לא כתב אלא לא תשיך לאחיך כסף אוכל הוי ידעינן נשך בכסף ואוכל ואי כתב לא תשיך לאחיך נשך כסף אוכל הוי ידעינן נמי רבית כסף ואוכל באם אינו ענין ונשך אוכל אתי לג"ש ונשך כל דבר אתי לאוקמי נשך במלוה באם אינו ענין ללוה והויא ג"ש מופנה משני צדדים והיינו דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת כו' דהכל כתב בלוה וכי קאמר נשך באוכל מנין ת"ל נשך אוכל לאו מנשך מפיק אלא מאוכל גרידא דקאי אלא תשיך וה"ק ת"ל נשך אוכל בלוה ובג"ש מפיק ליה במלוה וא"ת כיון דכתיב כל דבר אפילו לרבות עצים ואבנים א"כ כסף אוכל למה לי וי"ל למדרש כלל ופרט וכלל לא תשיך כלל כסף אוכל פרט כל דבר חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון כו' יצאו קרקעות שאין מטלטלין ויצא פחות מש"פ שאינו ממון וכן משמע פרק נערה כתובות דף מו. ושם ד"ה אתיא דקתני רבי יהודה אומר אינו חייב עד שישכור דאתיא . שומא שומא בעי ר' ירמיה שכרם בקרקע מהו או בפחות מש"פ מהו ואי שייך רבית בקרקע או בפחות מש"פ מאי בעי אלא ודאי פטור ובעי כיון דגמר מרבית מה להלן פטור אף כאן פטור א"ד לא והדאמר בערכין דף לא. ושם גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היא והתורה התירה התם הלוה מעות על הקרקע אבל קרקע בקרקע אפשר דשרי מן התורה:

2 קרי ביה כספך לא תתן בנשך ובמרבית - וה"נ בפ"ק דע"ז דף כ. ושם ד"ה אחד ופרק כל שעה פסחים דף כא: ושם ד"ה ליכתב ופרק כל הבשר חולין דף קיד: ושם ד"ה או לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ודריש לגר תתננה ומכור תתננה ומכור לנכרי ואפילו מאן דפליג היינו משום דכתיב או לחלק וא"ת בפ"ק דקדושין דף לב: ושם לא בעו רבנן למדרש כר' יוסי הגלילי מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן וי"ל משום דאין מפני מיושב אוהדרת ולא תקום אפני זקן והא דאמר התם ורבנן אי כתיב מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן כדאמרת היינו משום דאז על כרחך אמרת הכי והא דאמר בפרק הוציאו לו יומא דף נב. ושם: ד"ה שאת ה' מקראות אין להם הכרע שאת ארור מחר משוקדים וקם ולא אמר דקאי אלעיל ואלרע היינו משום דהכא כיון דקאי על כרחך נשך אכספך אמרת ה"ה ארבית וכיון דקאי רבית אאוכל כמו כן נשך קאי אאוכל וכן תתננה כן אבל הנך חמש דלמא לא קיימי אלא אלעיל לבד או אלרע וא"ת התניא פרק שני דזבחים דף כד. ולקח הכהן מן הדם באצבעו ונתן קבל או זרק בשמאל פסול ור"ש סבר קבל בשמאל כשר ואמר אביי טעם דר"ש דסבר דקרא דאצבעו דמשמע ימין לא קאי אלא אונתן דלאחריו ולא אולקח דלפניו ולתנא קמא קאי אתרוייהו והשתא מאי שנא מהנך ה' דאין להם הכרע וי"ל דהתם פשטיה דקרא משמע דקאי אולקח מ"מ סבר תנא קמא דקאי נמי אונתן דכתיב קרא אחרינא ולקח מדם הפר ונתן על קרנות המזבח באצבעו דהתם קאי אצבע אנתינה וילמד סתום מן המפורש והיינו נמי טעמא דר"ש:

3 גזירה שוה לא צריך - וא"ת קרא למה לי וי"ל דאין שום אריכות לשון בפסוק אלא שסמך נשך ומרבית זה לזה:

4 אמרי הכי נמי - וא"ת והא אין מזהירין מן הדין וי"ל דגזל לאו הניתק לעשה הוא כדאמרינן פרק שילוח הקן חולין קמא. ומטעם דאין מזהירין מן הדין הוה מצי למימר לעיל דלא ילפי מהדדי אלא דעדיפא קאמר דאפילו מדינא לא אתי:

5 אלא לאו דגזל למה לי לכובש שכר שכיר - וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה ובגזל עבדים דלא אתי מרבית ואונאה דאין אונאה לעבדים כדקאמר לעיל בבא מציעא דף נו: דהא קרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דאי אפשר לזוזה ממקומה אבל עבדי דניידי אע"ג דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול:

6 לעבור עליו בשני לאוין - וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר וא"ת לקמן בהמקבל בבא מציעא דף קיא: אמרינן דגזל הכנעני מותר ודריש רעך ולא כנעני וצריכי דאי כתב גזל דלא טרח פירוש דשמא נפלו בירושה או מציאה או מתנה אבל שכר שכיר דטרח כנעני נמי אסור והשתא הא מוקמינן הכא האי לא תעשוק את רעך ולא תגזול כולה קרא בעושק שכר שכיר וי"ל דדריש מדסמיך רעך ללא תגזול ואפקה בלשון גזילה למימר דגזל הכנעני שרי וא"ת והיכי ס"ד למימר דגזל הכנעני אסור דאיצטריך קרא למעוטי הלא בישראל גופיה לא ידענא גזל אלא מרבית ואונאה ורבית שרי בכנעני דכתיב לנכרי תשיך ואונאה נמי דכתיב עמיתך ודרשינן לעיל בבא מציעא דף נט. עם שאתך בתורה ובמצות וי"ל דהוה אסרינן גזל הכנעני מואכלת את כל העמים דדרשינן מהתם בהגוזל בתרא ב"ק דף קיג: שגזל הכנעני אסור דדוקא בזמן שהם מסורים בידך שרי קרא:

7 שתולה מעותיו בנכרי - וא"ת והלא אפילו יהא אמת שהם של נכרי אסור כיון שאין ללוה עם הנכרי כלום ומיהו לפי מה שנביא ראיה לקמן ישראל שיש בידו מעות נכרי והם באחריות הנכרי מותר להלותם ברבית לישראל אתי שפיר אי נמי י"ל דאיירי כגון שאמר ליה חבירו הלויני מעות מן הנכרי ואמור לו שיסמוך עלי או כגון שנתן לו משכנותיו ליתנם לנכרי והוא הלוה לו משל עצמו ואומר שעשה כדבריו:

8 שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא - ואע"ג דעובר על מצות ציצית מ"מ איצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה:

9 יכין רשע וילבש צדיק - אפי' למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח וליכא שנוי רשות ואפי' הניח קרקעות ומלוה על פה גובה מן היורשין אפ"ה ילבש צדיק כדאמר רבא בריש הגוזל בתרא ב"ק ד' קיב. וחי אחיך לדידיה אזהר רחמנא דנהדר לבריה לא אזהר רחמנא:

10 רבא אמר מגופיה דקרא - אע"ג דרבא משני ריש הגוזל בתרא שם אפילו תימא רשות יורש לאו כרשות לוקח ושאני הכא דכתיב וחי אחיך עמך לאו משום דס"ל כר' אלעזר דהא הכא דריש כרבי יוחנן אלא לא בא אלא ליישב הברייתא דהתם למ"ד לאו כרשות לוקח ולכך בסמוך דקאמר רב נחמן מ"ט דר"א לא קבעו הגמרא כמו כן בשם רבא:

11 מות יומת דמיו בו יהיה הוקשו מלוי ברבית לשופכי דמים - תימה היכי משמע דמיו בו עבירה דשפיכות דמים הלא באוב וידעוני וכמה עבירות דלא שייכי לשפיכות דמים כתיב דמיהם בם וי"ל דמיתורא דדמיו בו דריש דאי לאו הכי למאי כתביה דאי למגמר סקילה ברבית מאוב וידעוני חדא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן ותו לא מצינו מיתה גבי ממון ובפרק קמא דתמורה ד' ו: יש בספרים וכתב בתריה והוליד בן פריץ שופך דם לפי זה אתי שפיר דהוקשו בהדיא:

« תוספות על בבא מציעא ס׳ ע״ב:י״ט תוספות על בבא מציעא ס״ב ע״א:ו׳ »